בכל אדם טמונים עקבות זיכרון רדומים, העשויים להתעורר בתנאים מיוחדים. בטיפול פסיכולוגי, בתקופת הזיקנה, בעקבות מחלה או בהשפעת תרופות עשויים להתגלות פתאום זיכרונות נשכחים מתקופות שונות בחיים. התגלות הזיכרונות יכולה להיות תגובה למחשבות או לרגשות, אך גם תגובה לגירוי חיצוני כלשהו. למשל, אנשים שהיו בטיול שורשים בעקבות משפחתם מספרים כיצד עמדו ליד בית ילדותם, שכעת גרים בו זרים, ופתאום עלו בהם זיכרונות חדים ומפורטים. לפעמים שפת אימם מתעוררת לחיים אחרי שלא דיברו בה עשרות שנים.
גם כתיבת ספר זיכרונות היא טריגר להופעתם של זיכרונות נשכחים. כאשר אדם כותב בעצמו את זיכרונותיו במשך שבועות וחודשים, הוא מגלה להפתעתו כיצד התמונה מתבהרת, וכיצד עוד ועוד פרטים נשלפים מהזיכרון ומתייצבים לפניו.
תהליך היזכרות דומה מתחולל כאשר אדם מתראיין לצורך כתיבת סיפור חייו וזיכרונותיו מוקלטים ומעובדים. ככל שהוא נשאל שאלות ממוקדות העוסקות בצדדים שונים של חייו, כך הוא מתחיל להיזכר בעברו.
הבניית הזיכרון
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם", כותב גבריאל גרסיה מארקס באוטוביוגרפיה שלו, "לחיות כדי לספר" (עם עובד, 2003).
כל טקסט היסטורי מושפע מנטיית ליבו של ההיסטוריון המקבץ רסיסי מידע ומארגן אותם. על אחת כמה וכמה אדם המשמש כהיסטוריון הפרטי של אירועי חייו. הוא אינו מחויב לספר כל פרט ופרט בחייו, אלא נוטה לברור פרטים בעלי משמעות עבורו: לפעמים יהיו אלה אירועים טראומטיים, בעלי משמעות הרת גורל, ולפעמים אירועים חיוביים שתרמו לצמיחה האישית שלו. כך או כך, הנרטיב יורכב מתובנות שנצברו במשך השנים, ומהסיפור שהאדם חוזר ומספר על עצמו – לעצמו.
חשיפת סודות מן העבר
כתיבת סיפור החיים מלווה לעיתים בחשש מפני חשיפת סודות ובהתחבטות בסוגיה המטרידה: האם חייבים לכתוב בספר כזה את האמת, כל האמת ורק את האמת? התשובה חד-משמעית: לא ולא!
כתיבת הספר נועדה בין השאר להביא את האדם לכדי השלמה ופיוס עם חייו, וכדי להשיג מטרה זו אין כמובן צורך בחשיפת תכנים שהוא אינו מעוניין לחשוף. תפקידי כעורכת לתאר את אירועי חייו מנקודת מבטו הסובייקטיבית, תוך הדגשת ייחודו וכישרונותיו, בלי להוציא לאור מידע טעון ולעיתים מודחק, שחשיפתו עלולה לפגוע במְסַפר או באחרים.
היכן נמצאים הזיכרונות
כדי לענות על שאלה זו נעזרים החוקרים בסריקות מוחיות ממוחשבות, המתבססות למשל על בדיקת צריכת האנרגיה של תאי העצב במוח. מקור האנרגיה העיקרי שלהם הוא גלוקוזה. מזריקים לנבדקים תערובת של גלוקוזה מסומנת בחומר רדיואקטיבי, מטילים עליהם משימה, וכעבור זמן קצר בודקים את צריכת האנרגיה של תאי המוח על ידי בדיקת כמות הרדיואקטיביות באזורים השונים של המוח. החוקרים מניחים כי האזורים הצורכים כמות גדולה של גלוקוזה ומסומנים על ידי כמות גדולה של חומר רדיואקטיבי הם האזורים החשובים בביצוע אותה מטלה.
בעקבות בדיקות אלה ואחרות מסוגלים חוקרים להצביע על מיקומם המשוער של סוגי זיכרון מסוימים במוח. כך מתברר שהזיכרונות של הידע הכללי ושל החוויות האישיות ממוקמים בקליפת המוח. הידע הכללי מאוחסן בהמיספרה השמאלית, ואילו החוויות האישיות בהמיספרה הימנית. זיכרון של רגשות מצוי באמיגדלה, בעומק האונה הרקתית התיכונה, ואילו הזיכרון הלא-מודע של תגובות שרירים מותנות מצוי במוח הקטן, בחלק האחורי של המוח.
