ליד המשלב הגבוה והמשלב הנמוך נמצא "המשלב המצועצע", הכולל ניסיונות לא מוצלחים במיוחד להגביה את השפה כדי להרשים את קהל המאזינים או הקוראים. להלן כמה דוגמאות לניסוח מאולץ שכדאי להימנע ממנו.
"באם"
ממדיה הזעירים של מילת התנאי "אם" מאתגרים את הדוברים, כך נדמה, ורבים מהם נוטים להוסיף לה ב', ככה סתם. למשל במשפט: "אודה לך באם תוכל לבוא". מכיוון שאין סיבה טובה לתוספת הזאת, מומלץ להיפרד ממנה, לשמור אותה להזדמנויות אחרות, תקניות יותר, ולכתוב בפשטות: "אודה לך אם תוכל לבוא".
"הינו"
הנרקיס הינו מלך הביצה? כן, אבל עדיף לומר שהנרקיס הוא מלך הביצה. כינויי הגוף "הוא", "היא" ו"הם" נקראים "אוגד" משום שהם מקשרים בין הנושא לנשוא במשפט שמני (משפט שהנשוא שלו הוא שם עצם ולא פועל). לאוגד תפקיד שולי במשפט, ובתנ"ך הוא אפילו הושמט לפעמים, כמו במשפט "דְּרָכֶיהָ [הן] דַרְכֵי נֹעַם". עם זאת, נראה כי בעיני רבים כל ההצטנעות הזאת לא תמיד הולמת את המעמד, והם הופכים את כינויי הגוף האלה, בעל כורחם, ל"הינו", "הינה" ו"הינם" – מילים שתכליתן הדגשה והבעת נכונות לעשייה. כלומר, לא בדיוק אוגד הנחבא אל הכלים.
כך גם "הינני", שפירושה "הינה אני" ונכון להשתמש בה בנסיבות חגיגיות; למשל, כשיהורם גאון מתהלך בסמטאות ירושלים בסרט "אני ירושלמי", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, ושר את שירו הפומפוזי "הינני כאן" – שיר אהבה לירושלים, המציין את איחוד העיר (מילים: חיים חפר, לחן: דובי זלצר): "הינני כאן, כמו ציפורים חגות / הינני כאן, מביט מן הגגות / הינני כאן, כמו אבן בגדר, / כמו סלע, כמו באר / אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר". בשאר ימי חולין, ומחוץ לירושלים, רצוי לומר בפשטות "אני כאן" (וכך גם בשאר כינויי הגוף: "את כאן" ולא "הינך כאן" וכדומה).
אין לי ראש למילים ארוכות
כך שרה עפרה חזה ב"שיר הפרחה", אבל רבים וטובים בוחרים להתהדר במילים ארוכות, בדרך כלל לועזיות, כדי להביע את אשר על ליבם. לפעמים אין ברירה אלא להתבטא כך, למשל במשפט "האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית התפתחה מול שתי אסכולות אלטרנטיביות – הפונקציונליזם והמחקר ההיסטורי". עם זאת יש מקרים שבהם אפשר ורצוי לקצר ולעברת. למשל, "חִברוּת תלויה בזמן ובמקום" במקום "הסוציאליזציה היא עניין של טיימינג וגיאוגרפיה". מתרגמים מאנגלית לעברית (וגם מגרמנית ומהונגרית ושפות נוספות) יעידו שהשפה העברית קצרה, קומפקטית ותופסת פחות מקום. מה רע?
שי"ן עקורה
הלשונאי אבא בנדויד כינה כך את כל השי"נים שנמחקו ויצרו משפטי זיקה לא מקושרים. למשל, המשפט "נסעתי אל הבית בו גרתי פעם" אמור להיות: "נסעתי אל הבית שגרתי בו פעם" (הכינוי המוסב "בו" ממוקם אחרי הפועל). דרך נוספת לנסח זאת תהיה: "נסעתי אל הבית שבו גרתי פעם". דרך זו תהיה בעדיפות שנייה ותיוחד למקרים שבהם הדרך המועדפת אינה מתאימה.
אפשר לזכור בקלות את הנוסח המועדף בעזרת שירו של שלמה ארצי, "ליד הבית שגרתי בו" (מתוך האלבום "לילה לא שקט" מ-1986), ולזמזם את הפזמון: "אל הבית שגרתי בו / אל אותן ההתחלות / זה לא מקרה שעברתי פה / פה שקט, אצלי כבר לא".
במאמרה הידוע "על ענייני ניסוח וניסוח ענייני" מדגישה הלשונאית שושנה בהט כי למרות מדיניות של אי-התערבות בענייני סגנון, החליטה האקדמיה ללשון לפסול ניסוח זה, המודגם במילים "הבית בו גרתי". כמו כן, למצדדים בעקירת השי"ן, הטוענים כי ניסוח כזה מופיע פה ושם בלשון המקרא (למשל, במשפט "הָעֵדר ניתן לך" במקום "העדר אשר ניתן לך"), היא עונה: "כל הפסוקים שמוטי 'אשר' – כולם נמצאים בשירת המקרא בלבד, לשון המשקפת רובד קדום, שלא הייתה בו לא מילת הזיקה 'אשר' ולא ה"א הידיעה".
נושא קרוב לכך, שאינו קשור לכינוי המוסב, עוסק במשפטים כמו "האיש אותו הכרתי עבר שם". שיבוש זה נוצר כנראה בהשפעת התרגום מאנגלית בתקופת המנדט: המבנה: The man I saw, שאין בו that או which, יצר בעברית את המבנה המאונגלז "האיש אותו ראיתי". כאן התיקון יהיה השמטה של "אותו" והוספת ש': "האיש שהכרתי עבר שם".
עכשיו תורכם
האם יש לכם דוגמאות נוספות להגבהה מאולצת של המשלב הלשוני? אשמח לקרוא אותן בתגובות לפוסט זה.
