שיבושי לשון בפזמונים עשויים להיות עניין מעצבן למדי, אבל לא פעם נמצאים השיבושים האלה בתחום האפור של חירות המשורר, אילוצי הלחנה או משלב דיבורי. חלק לא מבוטל מהשגיאות קשורות בהגייה רשלנית של טקסט תקני, שנכתב בידי פזמונאים או משוררים שהדיוק הלשוני חשוב להם.
גם אריק איינשטיין, שניחן בדיקציה מושלמת וברגישות לשפה, טעה לפעמים, למשל בשירו הוותיק רוח סתיו (מילים: יחיאל מוהר, לחן: יוחנן זראי). בביצועים מוקדמים של השיר, מ-1959 ומ-1966, הוא החליף את הפתח בשווא, ובמקום "לַנַּעֲרָה שוב אין אומרים: / הי, בובה, מותק, בואי לרקוד" הוא שר: "לַנְּערה", כאילו זו נערת חמור. ב-1973 הקליט איינשטיין את השיר מחדש לאלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה" ותיקן את השגיאה.
בניגוד לשגיאה המצערת ב"רוח סתיו", בשיר המדליק של איינשטיין, מכופף הבננות, שהוקלט ב-1968 (מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך), יש כמה שגיאות הגייה מכוונות או מתבקשות, ובראשן הדגש המופיע בשם השיר: "מכּופף" במקום "מכופף". אם החלופה היא לומר "מחוֹפף", נראה לי ש"מכּוֹפף" היא דווקא שגיאה חמודה. גם בשורה "זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים" נפלה טעות – ההגייה בשיר היא בצורת הסמיכות, הפִּטמות (פ' בחיריק), במקום ההגייה התקנית, הפְּטמות (פ' בשווא). שתי השגיאות מתאימות להגייה המקובלת בציבור, ואין לדעת אם מקורן בבורות או בבחירה במשלב דיבורי. המהדרין ישימו לב גם להטעמה המלעלית של בננות, בניגוד להטעמה המלרעית התקנית. כאן השגיאה נובעת כנראה מההתאמה ללחן וגם למשלב הדיבורי. קשה לחשוב על "בננות" במלרע בשיר כזה.
שגיאה נוספת בשיר זה נרשמה בצורת הרבים של צְרָצַר, המופיעה בתחילתו ("הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים / בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?"). ההגייה בשיר היא "צְרָצָרִים", שנשמעת מוקפדת יותר מ"צַרְצָרִים" הרווחת, אבל לרוע המזל, שתיהן אינן עולות בקנה אחד עם כללי הדקדוק, הקובעים "צִרְצָרִים" – מילה שמעטים יודעים על קיומה.
הוא קנה אותן בזול
עוד שתי שגיאות חמודות למדי מככבות בשיר המגפיים של ברוך (מילים: אלון אולארצ'יק, דני סנדרסון ומנחם זילברמן, לחן: דני סנדרסון): "הוא קנה אותן בזול / הן היו מלאות בחול". הכוונה כאן למגפיים והמין הדקדוקי התקני הוא זכר, כך שלהקת "כוורת" הייתה אמורה לשיר "הם היו מלאים בחול". בהקשר זה קשה שלא לחשוב שאם הגרביים שינו את מינם (בקיץ 2021 החליטה האקדמיה ללשון העברית שגרב הוא זכר וגם נקבה, ולא זכר בלבד כפי שהיה עד אז), אולי המהפך יקרה גם למגפיים?
שגיאת הגייה מצחיקה, ומן הסתם מכוונת, מופיעה בהמשך השיר, בסוף הבית: "אבל יום אחד הוא קם / עדיין מנומנם, / חיפש ת'מגפיים בארון / ובמקום שהן היו / רק גרביים נשארו / שסיפרו לו את הכל בהֶגיון".
שגיאה חמודה פחות מופיעה בלהיט של הזמרת יעל לוי, ניחושים של ים (מילים: רחל שפירא, לחן: ורד קלפטר), שנכלל בתקליטה הראשון שיצא ב-1982. השיר האהוב הושמע ברדיו שוב ושוב, אבל עד היום קשה לדעת מה היא אומרת שם: נְחושים של ים או נִיחושים של ים?
ואם נחזור לשנות ה-40 של המאה הקודמת, גם בכלניות האלמותי (מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי) נפלה מעין טעות. שושנה דמארי שרה שם "כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חֵנָּנִיּוֹת", ח' בצירה (במקום חִנָּנִיּוֹת, ח' בחיריק). יש הטוענים שזו הגייה תימנית מקובלת. לדעתי, ההגייה המוזרה המשולבת ב-ח' הגרונית היא כבר חלק בלתי נפרד מהקסם של השיר הזה.
התעללות בשפה?
אפילו כנסת ישראל נדרשה לסוגיית השגיאות במילות הפזמונים, וחבריה לא חשבו שהשגיאות האלה חמודות. להפך. בישיבת הכנסת ביום 23 בפברואר 1994 עסקו הח"כים בחידוש ההוראה של רשות השידור לפסול לשידור שירים שנעשה בהם שימוש בעברית שאינה תקנית. שרת התקשורת אז, שולמית אלוני, הדגישה כי ההוראה מתייחסת רק לשירים חדשים ולא להקלטות ישנות. "עם זאת", העירה, "אילו היה הדבר בידי, הייתי אולי מחמירה יותר, משום ששיבושי הלשון שאנו עדים להם בתקופה זו הם למעשה לא רק אונס השפה, אלא אונס, הרג והתעללות בשפה". לא פחות.
כדי להדגים זאת הזכירה אלוני שגיאות חד־משמעיות, כמו חילופי זכר־נקבה: "כאשר מעל במת התיאטרון או בשירים מחליפים 'שניים' ב'שתיים', יש אנשים אשר יודעים לדבר נכון ומתחילים לחשוד בעצמם שמא הם טועים", אמרה.
ח"כ דדי צוקר (מרצ) הציג באותה ישיבה זווית ראייה אחרת: "יש סגנון שירה אמריקאי שלם, הפופולרי גם בארץ, ראפ, שבו שיבושי הלשון הם חלק מתופעה תרבותית. השאלה היא אם בגלל דגש, חיריק או מפיק צריך לנקוט צנזורה תרבותית". על כך השיבה לו השרה בסגנונה החד: "העובדה שאני מברכת על הדברים שהחליטה רשות השידור איננה הופכת אותי למצנזרת".
בעקבות ההוראה של רשות השידור אכן מקפידים הכותבים והמבצעים קצת יותר על איכות הכתיבה וההגייה בשירים, עוד לפני שחרורם לאוויר, אבל לא תמיד מצליחים בכך (אולי כי בניגוד לפרסומות, המשודרות בקול ישראל רק אחרי אישור של יועץ לשון, אין חובה כזאת בשירים). ב-2007, יותר מעשור לאחר הדיון בכנסת, נרעשה הברנז'ה: הזמר הראל מויאל נאלץ להקליט מחדש את שירו לא מַכּירים אותך משום שרשת ג' סירבה להשמיעו בגלל השיבוש "לא מְכּירים אותך", המופיע בו בפזמון החוזר.
עם זאת נדמה שלא כל השירים נשפטים לחומרה כמו שירו של מויאל, ורבים מסתננים לרשימות ההשמעה למרות השיבושים. כך למשל, השיר יונתן שפירא של איה כורם מ-2006 עבר בשלום עם שתי טעויות הגייה בולטות: "לא אֶכפת" (במקום "אִכפת") ו"אמא לא הֵכירה את יונתן שפירא" (במקום "הִכירה"). מוש בן ארי, בשירו הנה הוא בא, שהופץ ב-2004, שר ללא היסוס "ואם את ליבך הוא ימצא / אחזי אותו בשני ידייך" (במקום "שתי").
ככה וככה
זמרים רבים שוגים בהגיית מילים לאחר אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, אם כי לפעמים יש להם סיבה טובה לכך. למשל, שלום חנוך שר כָּכָה וְכָּכָה (ולא כָּכָּה וְכָכָה, כ' רפויה אחרי ו' החיבור) בשירו בשם זה מ-2005, וגם הטהרנים לא קופצים לתקן אותו. זה רק אחד השיבושים שרובנו מקבלים בהבנה, ולא זזים באי־נוחות כשהם נשמעים, מכיוון שהם חלק בלתי נפרד מהשפה המדוברת.
ולפעמים חושדים גם בכשרים: בעבר חשבתי לתומי שאריק איינשטיין שר "צער לך וצער לי, / על כך מעידות העיניים. / בואי, אישה, ביום זה אווילי / לארוחת צהריים", והוגה בטעות tsaharaim במקום צָהֳרַיִם (tsohoraim), אבל רבים העמידו אותי על טעותי. לא "צוהריים" (זה הכתיב התקני) כתב המשורר אברהם חלפי בשירו צער לך שהלחין יוני רכטר, אלא נקט בו חידוש לשוני מבריק: "ארוחת צעריים".
