בית המילים

איך מתחילים סיפור חיים?

Rivi — Fri, 04 Mar 2022 06:53:58 +0000

מה כותבים בעמוד הראשון של סיפור החיים? אפשר לפתוח בתיאור ההיסטוריה המשפחתית, לספר על אימא של סבתא, על הבית שבו גרה המשפחה וכדומה, ואפשר גם לפתוח את הספר בתיאור הרגע המכונן בחיים, אותו רגע גורלי שהתווה את הדרך בחייו של גיבור הסיפור. זו טכניקה שעוזרת לרתק את הקורא לספר, אבל גם משרתת את הסיפור עצמו, משום שהיא ממקדת את הנרטיב שלו בהשלכות של אותו רגע מרכזי, שסביבן הגיבור בונה חלק גדול מחייו.

סיפור חייה של רחל ינאי, שורדת שואה, מתחיל בתיאור העזיבה של בית הוריה ברגע האחרון, לפני הקמת הגטו בעיר הולדתה ג'יור שבהונגריה. להלן פסקאות ראשונות מתוך ספרה "שרדתי בזכות המזל", שהיה לי העונג והכבוד לכתוב.

דוגמה להקדמה של סיפור חיים

באביב של שנת 1944 התקדרו השמיים מעל העיר ג'יור שבהונגריה, העיר שבה נולדתי וגדלתי. ב־10 במאי הורה ראש העירייה לכל התושבים היהודים לעבור בתוך חמישה ימים לבתים שהוקצו לגטו בחלק הישן של העיר. ביתנו שכן באזור זה, ועם סגירת הגטו נכנסו לגור בביתנו משפחות נוספות בצפיפות רבה.

יום לפני מעבר היהודים לגטו קמתי השכם בבוקר, נפרדתי לשלום מהוריי היקרים ומשתי אחיותיי הצעירות ממני שעדיין גרו איתנו, ועזבתי את הבית. כשהגעתי לסוף הרחוב שבו גרנו הבטתי לאחור וראיתי את אימי היקרה עומדת בפתח הדלת, מלווה אותי במבטה ובוכה. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.

הייתי נערה אמיצה בת שבע־עשרה וחצי. אחזתי בחוזקה בתיק קטן שארזתי לנסיעה, שממדיו לא עוררו חשד שאני עומדת לברוח מהעיר, וצעדתי במהירות ברחובות השוממים בדרכי אל תחנת הרכבת. כשעברתי בפארק קרוב לתחנה תלשתי את הטלאי הצהוב ממעילי וזרקתי אותו. הגעתי לתחנה, קניתי כרטיס והמתנתי עד שהגיעה הרכבת המובילה לבודפשט. אחותי הגדולה אדית, שהייתה פעילה בתנועת הנוער הציוני, גרה שם במסגרת הכשרה חקלאית.

אדית שלחה לג'יור תעודות מזויפות בעלות זהות נוצרית, אך רק שניים השתמשו בתעודות – אני ועוד בחור שהיגר לאמריקה בסופו של דבר.

כשהגיעה הרכבת לתחנה עליתי עליה במהירות עם שאר הנוסעים, התיישבתי באחד הקרונות והתכוננתי להציג בביטחון את תעודת הלידה המזויפת שבארנקי, אם אידרש לכך.

הפוסט איך מתחילים סיפור חיים? הופיע לראשונה ב-בית המילים.

ניסיונות לא מוצלחים להגביה את השפה

Rivi — Wed, 02 Mar 2022 07:08:05 +0000

ליד המשלב הגבוה והמשלב הנמוך נמצא "המשלב המצועצע", הכולל ניסיונות לא מוצלחים במיוחד להגביה את השפה כדי להרשים את קהל המאזינים או הקוראים. להלן כמה דוגמאות לניסוח מאולץ שכדאי להימנע ממנו.

"באם"

ממדיה הזעירים של מילת התנאי "אם" מאתגרים את הדוברים, כך נדמה, ורבים מהם נוטים להוסיף לה ב', ככה סתם. למשל במשפט: "אודה לך באם תוכל לבוא". מכיוון שאין סיבה טובה לתוספת הזאת, מומלץ להיפרד ממנה, לשמור אותה להזדמנויות אחרות, תקניות יותר, ולכתוב בפשטות: "אודה לך אם תוכל לבוא".

"הינו"

הנרקיס הינו מלך הביצה? כן, אבל עדיף לומר שהנרקיס הוא מלך הביצה. כינויי הגוף "הוא", "היא" ו"הם" נקראים "אוגד" משום שהם מקשרים בין הנושא לנשוא במשפט שמני (משפט שהנשוא שלו הוא שם עצם ולא פועל). לאוגד תפקיד שולי במשפט, ובתנ"ך הוא אפילו הושמט לפעמים, כמו במשפט "דְּרָכֶיהָ [הן] דַרְכֵי נֹעַם". עם זאת, נראה כי בעיני רבים כל ההצטנעות הזאת לא תמיד הולמת את המעמד, והם הופכים את כינויי הגוף האלה, בעל כורחם, ל"הינו", "הינה" ו"הינם" – מילים שתכליתן הדגשה והבעת נכונות לעשייה. כלומר, לא בדיוק אוגד הנחבא אל הכלים.

כך גם "הינני", שפירושה "הינה אני" ונכון להשתמש בה בנסיבות חגיגיות; למשל, כשיהורם גאון מתהלך בסמטאות ירושלים בסרט "אני ירושלמי", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, ושר את שירו הפומפוזי "הינני כאן" – שיר אהבה לירושלים, המציין את איחוד העיר (מילים: חיים חפר, לחן: דובי זלצר): "הינני כאן, כמו ציפורים חגות / הינני כאן, מביט מן הגגות / הינני כאן, כמו אבן בגדר, / כמו סלע, כמו באר / אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר". בשאר ימי חולין, ומחוץ לירושלים, רצוי לומר בפשטות "אני כאן" (וכך גם בשאר כינויי הגוף: "את כאן" ולא "הינך כאן" וכדומה).

אין לי ראש למילים ארוכות

כך שרה עפרה חזה ב"שיר הפרחה", אבל רבים וטובים בוחרים להתהדר במילים ארוכות, בדרך כלל לועזיות, כדי להביע את אשר על ליבם. לפעמים אין ברירה אלא להתבטא כך, למשל במשפט "האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית התפתחה מול שתי אסכולות אלטרנטיביות – הפונקציונליזם והמחקר ההיסטורי". עם זאת יש מקרים שבהם אפשר ורצוי לקצר ולעברת. למשל, "חִברוּת תלויה בזמן ובמקום" במקום "הסוציאליזציה היא עניין של טיימינג וגיאוגרפיה". מתרגמים מאנגלית לעברית (וגם מגרמנית ומהונגרית ושפות נוספות) יעידו שהשפה העברית קצרה, קומפקטית ותופסת פחות מקום. מה רע?

שי"ן עקורה

הלשונאי אבא בנדויד כינה כך את כל השי"נים שנמחקו ויצרו משפטי זיקה לא מקושרים. למשל, המשפט "נסעתי אל הבית בו גרתי פעם" אמור להיות: "נסעתי אל הבית שגרתי בו פעם" (הכינוי המוסב "בו" ממוקם אחרי הפועל). דרך נוספת לנסח זאת תהיה: "נסעתי אל הבית שבו גרתי פעם". דרך זו תהיה בעדיפות שנייה ותיוחד למקרים שבהם הדרך המועדפת אינה מתאימה.

אפשר לזכור בקלות את הנוסח המועדף בעזרת שירו של שלמה ארצי, "ליד הבית שגרתי בו" (מתוך האלבום "לילה לא שקט" מ-1986), ולזמזם את הפזמון: "אל הבית שגרתי בו / אל אותן ההתחלות / זה לא מקרה שעברתי פה / פה שקט, אצלי כבר לא".

במאמרה הידוע "על ענייני ניסוח וניסוח ענייני" מדגישה הלשונאית שושנה בהט כי למרות מדיניות של אי-התערבות בענייני סגנון, החליטה האקדמיה ללשון לפסול ניסוח זה, המודגם במילים "הבית בו גרתי". כמו כן, למצדדים בעקירת השי"ן, הטוענים כי ניסוח כזה מופיע פה ושם בלשון המקרא (למשל, במשפט "הָעֵדר ניתן לך" במקום "העדר אשר ניתן לך"), היא עונה: "כל הפסוקים שמוטי 'אשר' – כולם נמצאים בשירת המקרא בלבד, לשון המשקפת רובד קדום, שלא הייתה בו לא מילת הזיקה 'אשר' ולא ה"א הידיעה".

נושא קרוב לכך, שאינו קשור לכינוי המוסב, עוסק במשפטים כמו "האיש אותו הכרתי עבר שם". שיבוש זה נוצר כנראה בהשפעת התרגום מאנגלית בתקופת המנדט: המבנה: The man I saw, שאין בו that או which, יצר בעברית את המבנה המאונגלז "האיש אותו ראיתי". כאן התיקון יהיה השמטה של "אותו" והוספת ש': "האיש שהכרתי עבר שם".

עכשיו תורכם

האם יש לכם דוגמאות נוספות להגבהה מאולצת של המשלב הלשוני? אשמח לקרוא אותן בתגובות לפוסט זה.

הפוסט ניסיונות לא מוצלחים להגביה את השפה הופיע לראשונה ב-בית המילים.

דוגמאות מקוממות במילון רב־מילים המקוון

Rivi — Sun, 20 Feb 2022 07:24:18 +0000

מילון רב־מילים המקוון ממתג את עצמו כחדשני ומעודכן, אבל הוא מלא וגדוש דוגמאות שגורמות לנו להרים גבה, לנוע על הכיסא באי־נוחות, ואפילו לכעוס. ביוני 2019 חיפשתי במילון חלופה תקנית לביטוי לא משנה והופתעתי לגלות שם את הדוגמה: אין לה שום סיכוי אצלו – לא משנה כמה היא נחמדה, הוא לא אוהב משקפופריות. אופס! נעלבתי באופן אישי וביקשתי ממערכת המילון להתכבד ולשנות את הדוגמה. ואכן הדוגמה תוקנה, אבל הטון המעליב נשאר כשהיה: אין לו שום סיכוי אצלה – לא משנה כמה הוא נחמד, היא לא יוצאת עם מעשנים.

הלאה. כשבדקתי בדצמבר 2020 את הפועל דחף ונתקלתי בדוגמאות אבא שלו הוא זה שדחף אותו ללמוד רפואה; החבר שלה דחף אותה לדוגמנות, הבנתי שיש כאן בעיה גורפת. לא זו בלבד, למילה רומנטי שובצה הדוגמה המקוממת פשע על רקע רומנטי (מושג שעבר מן העולם), וכשהגעתי לביטוי חילול כבוד המשפחה נכתב שם המשפט הלקוני חילול כבוד המשפחה יגרור הריגה, כאילו זהו גזר דין הגיוני, וכאילו מדובר בהריגה ולא ברצח.

פניתי שוב לעורכי המילון, הפעם בסערה, וזו הייתה תשובתם המתנצלת: "תודה שהודעת לנו גם על הדוגמאות הבעייתיות האלה. לצערנו, ייתכן שהן אכן נשארו כך מאז יציאת המילון המודפס לפני יותר מעשרים שנה. ואולם תמיד אפשר לעדכן אותן במילון המקוון, כפי שעדכנו בעבר דוגמאות אחרות. אנו במערכת המילון מודעות לחשיבות המכרעת של המאבק באלימות על רקע מגדרי (ושל שוויון מגדרי בכלל)".

ואכן, הדוגמה של פשע על רקע רומנטי הוסרה מהמילון בעקבות הפנייה, ואילו ההגדרה של חילול כבוד המשפחה עודכנה וכעת מדובר בה על רצח: "טיעון המשמש בחברות אחדות, בעיקר בחברות שבטיות, כתואנת שווא לרצח של נערה או אישה בידי בני משפחה. לרוב בני המשפחה טופלים על הנערה או האישה אשמה של התנהגות מינית בלתי הולמת".

גם הדוגמאות המתלוות לפועל דחף שונו לאחרונה: אימא שלה היא זו שדחפה אותה ללמוד רפואה; חברים שלו דחפו אותו לפשע. אכן שינוי מהותי, אם כי אפשר היה לבחור דוגמאות ניטרליות, לאו דווקא מעולם הפשע או הרפואה.

"רעה בחשבון, אבל טובה מאוד בספרות"

למרות היענותם של עורכי המילון לבקשות של מנויים לעדכן הגדרות, ובעיקר לשנות את הדוגמאות, עדיין מסתתרות במילון דוגמאות רבות שמעידות על מיזוגיניה, שמרנות, החפצת נשים וכדומה. למשל, הערך התמים שלוש נקודות. ההגדרה: "סימן פיסוק של שלוש נקודות רצופות הבאות בסוף משפט, והמגדיר את הנימה בה נכתבו הדברים – באירוניה, בהומור, בהסתייגות וכדומה". דוגמאות: לטיול בקניון בית הכרם [אתר טבע] הגיעו כמה מטיילות עם נעלי עקב, כי חשבו שמדובר בטיול בקַניון…

עוד דוגמאות תמוהות? בבקשה. רע – תואר. בלשון הדיבור: "רע ב… לא מוצלח ב…, לא מוכשר ב…" דוגמה: אני רעה בחשבון, אבל טובה מאוד בספרות.

כמה נמוך אפשר לרדת? את התשובה אפשר למצוא בדוגמה הלא מפתיעה של שקוף: החולצה שלך שקופה, רואים לך את החזייה.

ומה מוצאים כשמחפשים את הערך רגיש? הגדרה: "ער לרגשות הזולת וניחן ביכולת להבינם; שמבטא הבנה והזדהות רגשית". דוגמה: למזלו יש לו אישה רגישה ומבינה, התומכת בו בשעותיו הקשות.

כדי להשלים את התמונה בדקתי את הערך נשי וגם כאן התגלו דוגמאות מביכות: מאז החלה להתאפר ולטפח את עצמה, היא נראית נשית יותר; נכון שהוא בחור יפה, אבל היופי שלו קצת נשי, לא?

גם במילה כמו דמיונות מצאתי דוגמה סטיגמטית בנוגע לנשים: היא שקועה כל העת בדמיונות ומנותקת לחלוטין מן המציאות.

עולם פנימי שמרני

כל אחת מהדוגמאות האלה מציירת לנו היבט נוסף המרכיב את עולמם הפנימי של כותבי הדוגמאות למילון הזה (בפועל חתומה עליהן אישה; ייתכן שניהלה צוות כותבים). בפועל ריחם חיכתה לי הדוגמה המקוממת: אין מה לרחם עליה, זה מגיע לה. האם כותבי הדוגמאות מנסים להתאושש ממריבה זוגית או משפחתית? האם זו דעתם על הנשים בעולם? אין לדעת. ברור רק שמקומם של הגיגים כאלה אינם במילון מקוון בתשלום.

גם המילה רגש עוזרת לנו לפענח את הלך הרוח של הכותבים. הדוגמה אימו קרה וחסרת רגש – לא פלא שהוא מרגיש דחוי ומנודה מעוררת בנו מעט רחמים, ועם זאת – אולי זה מגיע לו?

אחת הדוגמאות של מכיל מעידה שהכותבים השתקמו מעט: גיבורת הרומן היא דמות אימהית מכילה, שאהבתה ומסירותה מקנים לה את משמעות חייה. שימו לב שיש כאן טעות לשונית – צריך להיות "מקנות" (ולא מקנים), אבל יש כאן גם ראייה צרה של גיבורת הרומן, שחייה מצטמצמים לאהבה ומסירות לזולת. אולי זו אותה אישה "רגישה ומבינה" מהערך רגיש.

הראייה הצרה מתגלה גם במילה עינוג, המודגמת בעזרת המשפט: היא ראתה לעצמה זכות וחובה לדאוג לעינוגו.

המילה חשוף מעוררת בכותבי הדוגמאות אסוציאציות מרגשות במיוחד: כשלובשים שמלת מיני הרגליים חשופות כמעט לכל אורכן. שימו לב למילה "כמעט", שהיא כפסע מפורנוגרפיה.

סלנג עתיק, דוגמאות עבשות

כשחיפשתי במילון הזה סלנג עתיק כמו "גזעי", ציפתה לי כמובן הדוגמה העתיקה והעבשה: איזה מדריך גזעי יש לנו, כל הבנות דלוקות עליו.

וכשבודקים את נדלק, מגיעים לדוגמה שמייצגת פנטזיות דומות: איזה חתיך, נדלקתי עליו ברגע שראיתי אותו.

באותה רוח המשכתי אל משוגע ואל הדוגמה: אני משוגע עלייך, רונית, אל תעזבי אותי. כלומר, רונית מאסה בטיפוס החרמן הזה ורוצה להיפרד, אבל הוא מסרב. נקווה שזה לא ייגמר בבכי.

הסתקרנתי לראות מה קורה עם מטורף, ושוב חזרתי לאותו רעיון: היא מטורפת עליו לגמרי. ועל זה נאמר, היית מת. הדוגמה השנייה היא: הוא מטורף על ספרי מדע בדיוני וקונה כל ספר חדש שיוצא לשוק. כלומר, היא מטורפת עליו, אבל הוא מעדיף מד"ב. העלילה מסתבכת עם המילה דלוק, שמודגמת בעזרת: דני דלוק על רחל, אבל היא לא שמה עליו. אולי חילופי זוגות יעזרו כאן (הערך הזה לא קיים במילון, לצערנו. יש רק חילופי אוכלוסין).

ניסיתי להירגע בעזרת המילה שקט, אבל הדוגמה שוב חוזרת לסרט שמתאר עולם שמרני: אבא ישן, ואימא מבקשת שיהיה שקט. תיזהרו שלא ישפכו עליכם קפה אם תרעישו.

ובאותו סרט ביקרתי בסט, כלומר "אתר צילומים של סרט קולנוע או טלוויזיה ומכלול הפריטים והציוד הדרושים להסרטה (כמו תפאורה, במה, אביזרים)". והדוגמה: הבמאי ביקש לשנות את התאורה על הסט ולהתאים אותה לאווירה הרומנטית של הסצנה המצולמת.

באווירה הרומנטית של הסצנה ביררתי לעצמי משהו שקשור במילה גשם. בלשון הדיבור: "גשם של משהו – כמות גדולה מאותו דבר, שפע, המון דברים הצונחים, מופיעים או מורעפים בבת אחת". והדוגמה המתבקשת: הקרואים המטירו על החתן והכלה גשם של פרחים.

אבל זה לא נגמר כאן. נוראי בסלנג מחייב את הדוגמה: אני לא מבינה איך הוא מסתדר עם בחורה נוראית כמוה.

המילה שקר מעוררת כמובן את האסוציאציה: אל תאמין לה, הכול שקרים והמצאות שלה, ושקרן מודגם בעזרת המשפט: אני לא מאמין לאף מילה שלה, היא שקרנית ידועה.

וקצת פוליטיקה מבית היוצר של רב־מילים. בנובמבר 2018 ההגדרות של שמאלני היו: "1. שדוגל בעקרונות או בהשקפות של השמאל או מבטא אותם, שמאלי (לעיתים בנימת גנאי). 2. (בישראל, לרוב בנימת גנאי) שהינו יונה פוליטית, יוני". לאחר פנייה למערכת המילון תוקנו ההגדרות של שמאלני ובוטל הגינוי: "1. שדוגל בהשקפות פוליטיות וכלכליות הנוטות לכיוון הסוציאליזם, שמעדיף שוויון חברתי־כלכלי על פני חופש הקניין. 2. (בישראל) יוני, שתומך בחתירה להסדר מדיני ופשרות (בעיקר פשרה טריטוריאלית)".

ונסיים בשמנמן. אומנם הוא מוגדר באופן קורקטי כאדם "שמן במקצת, שגופו עגלגל או מלא", אך מהדוגמה נודף ריח של שמנופוביה בסגנון המאה שעברה: הוא היה שמנמן מעט, אך מאז שהוריד חמישה ק"ג ממשקלו הוא נראה נהדר.

כל זה קצת מטריד אתכם? שלמו דמי מנוי ושלחו למערכת המילון את תיקוניכם. בהצלחה לכולנו.

הפוסט דוגמאות מקוממות במילון רב־מילים המקוון הופיע לראשונה ב-בית המילים.

מכּופף הבננות ושגיאות חמודות בשירים

Rivi — Sun, 02 Jan 2022 10:36:15 +0000

שיבושי לשון בפזמונים עשויים להיות עניין מעצבן למדי, אבל לא פעם נמצאים השיבושים האלה בתחום האפור של חירות המשורר, אילוצי הלחנה או משלב דיבורי. חלק לא מבוטל מהשגיאות קשורות בהגייה רשלנית של טקסט תקני, שנכתב בידי פזמונאים או משוררים שהדיוק הלשוני חשוב להם.

גם אריק איינשטיין, שניחן בדיקציה מושלמת וברגישות לשפה, טעה לפעמים, למשל בשירו הוותיק רוח סתיו (מילים: יחיאל מוהר, לחן: יוחנן זראי). בביצועים מוקדמים של השיר, מ-1959 ומ-1966, הוא החליף את הפתח בשווא, ובמקום "לַנַּעֲרָה שוב אין אומרים: / הי, בובה, מותק, בואי לרקוד" הוא שר: "לַנְּערה", כאילו זו נערת חמור. ב-1973 הקליט איינשטיין את השיר מחדש לאלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה" ותיקן את השגיאה.

בניגוד לשגיאה המצערת ב"רוח סתיו", בשיר המדליק של איינשטיין, מכופף הבננות, שהוקלט ב-1968 (מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך), יש כמה שגיאות הגייה מכוונות או מתבקשות, ובראשן הדגש המופיע בשם השיר: "מכּופף" במקום "מכופף". אם החלופה היא לומר "מחוֹפף", נראה לי ש"מכּוֹפף" היא דווקא שגיאה חמודה. גם בשורה "זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים" נפלה טעות – ההגייה בשיר היא בצורת הסמיכות, הפִּטמות (פ' בחיריק), במקום ההגייה התקנית, הפְּטמות (פ' בשווא). שתי השגיאות מתאימות להגייה המקובלת בציבור, ואין לדעת אם מקורן בבורות או בבחירה במשלב דיבורי. המהדרין ישימו לב גם להטעמה המלעלית של בננות, בניגוד להטעמה המלרעית התקנית. כאן השגיאה נובעת כנראה מההתאמה ללחן וגם למשלב הדיבורי. קשה לחשוב על "בננות" במלרע בשיר כזה.

שגיאה נוספת בשיר זה נרשמה בצורת הרבים של צְרָצַר, המופיעה בתחילתו ("הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים / בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?"). ההגייה בשיר היא "צְרָצָרִים", שנשמעת מוקפדת יותר מ"צַרְצָרִים" הרווחת, אבל לרוע המזל, שתיהן אינן עולות בקנה אחד עם כללי הדקדוק, הקובעים "צִרְצָרִים" – מילה שמעטים יודעים על קיומה.

הוא קנה אותן בזול

עוד שתי שגיאות חמודות למדי מככבות בשיר המגפיים של ברוך (מילים: אלון אולארצ'יק, דני סנדרסון ומנחם זילברמן, לחן: דני סנדרסון): "הוא קנה אותן בזול / הן היו מלאות בחול". הכוונה כאן למגפיים והמין הדקדוקי התקני הוא זכר, כך שלהקת "כוורת" הייתה אמורה לשיר "הם היו מלאים בחול". בהקשר זה קשה שלא לחשוב שאם הגרביים שינו את מינם (בקיץ 2021 החליטה האקדמיה ללשון העברית שגרב הוא זכר וגם נקבה, ולא זכר בלבד כפי שהיה עד אז), אולי המהפך יקרה גם למגפיים?

שגיאת הגייה מצחיקה, ומן הסתם מכוונת, מופיעה בהמשך השיר, בסוף הבית: "אבל יום אחד הוא קם / עדיין מנומנם, / חיפש ת'מגפיים בארון / ובמקום שהן היו / רק גרביים נשארו / שסיפרו לו את הכל בהֶגיון".

שגיאה חמודה פחות מופיעה בלהיט של הזמרת יעל לוי, ניחושים של ים (מילים: רחל שפירא, לחן: ורד קלפטר), שנכלל בתקליטה הראשון שיצא ב-1982. השיר האהוב הושמע ברדיו שוב ושוב, אבל עד היום קשה לדעת מה היא אומרת שם: נְחושים של ים או נִיחושים של ים?

ואם נחזור לשנות ה-40 של המאה הקודמת, גם בכלניות האלמותי (מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי) נפלה מעין טעות. שושנה דמארי שרה שם "כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חֵנָּנִיּוֹת", ח' בצירה (במקום חִנָּנִיּוֹת, ח' בחיריק). יש הטוענים שזו הגייה תימנית מקובלת. לדעתי, ההגייה המוזרה המשולבת ב-ח' הגרונית היא כבר חלק בלתי נפרד מהקסם של השיר הזה.

התעללות בשפה?

אפילו כנסת ישראל נדרשה לסוגיית השגיאות במילות הפזמונים, וחבריה לא חשבו שהשגיאות האלה חמודות. להפך. בישיבת הכנסת ביום 23 בפברואר 1994 עסקו הח"כים בחידוש ההוראה של רשות השידור לפסול לשידור שירים שנעשה בהם שימוש בעברית שאינה תקנית. שרת התקשורת אז, שולמית אלוני, הדגישה כי ההוראה מתייחסת רק לשירים חדשים ולא להקלטות ישנות. "עם זאת", העירה, "אילו היה הדבר בידי, הייתי אולי מחמירה יותר, משום ששיבושי הלשון שאנו עדים להם בתקופה זו הם למעשה לא רק אונס השפה, אלא אונס, הרג והתעללות בשפה". לא פחות.

כדי להדגים זאת הזכירה אלוני שגיאות חד־משמעיות, כמו חילופי זכר־נקבה: "כאשר מעל במת התיאטרון או בשירים מחליפים 'שניים' ב'שתיים', יש אנשים אשר יודעים לדבר נכון ומתחילים לחשוד בעצמם שמא הם טועים", אמרה.

ח"כ דדי צוקר (מרצ) הציג באותה ישיבה זווית ראייה אחרת: "יש סגנון שירה אמריקאי שלם, הפופולרי גם בארץ, ראפ, שבו שיבושי הלשון הם חלק מתופעה תרבותית. השאלה היא אם בגלל דגש, חיריק או מפיק צריך לנקוט צנזורה תרבותית". על כך השיבה לו השרה בסגנונה החד: "העובדה שאני מברכת על הדברים שהחליטה רשות השידור איננה הופכת אותי למצנזרת".

בעקבות ההוראה של רשות השידור אכן מקפידים הכותבים והמבצעים קצת יותר על איכות הכתיבה וההגייה בשירים, עוד לפני שחרורם לאוויר, אבל לא תמיד מצליחים בכך (אולי כי בניגוד לפרסומות, המשודרות בקול ישראל רק אחרי אישור של יועץ לשון, אין חובה כזאת בשירים). ב-2007, יותר מעשור לאחר הדיון בכנסת, נרעשה הברנז'ה: הזמר הראל מויאל נאלץ להקליט מחדש את שירו לא מַכּירים אותך משום שרשת ג' סירבה להשמיעו בגלל השיבוש "לא מְכּירים אותך", המופיע בו בפזמון החוזר.

עם זאת נדמה שלא כל השירים נשפטים לחומרה כמו שירו של מויאל, ורבים מסתננים לרשימות ההשמעה למרות השיבושים. כך למשל, השיר יונתן שפירא של איה כורם מ-2006 עבר בשלום עם שתי טעויות הגייה בולטות: "לא אֶכפת" (במקום "אִכפת") ו"אמא לא הֵכירה את יונתן שפירא" (במקום "הִכירה"). מוש בן ארי, בשירו הנה הוא בא, שהופץ ב-2004, שר ללא היסוס "ואם את ליבך הוא ימצא / אחזי אותו בשני ידייך" (במקום "שתי").

ככה וככה

זמרים רבים שוגים בהגיית מילים לאחר אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, אם כי לפעמים יש להם סיבה טובה לכך. למשל, שלום חנוך שר כָּכָה וְכָּכָה (ולא כָּכָּה וְכָכָה, כ' רפויה אחרי ו' החיבור) בשירו בשם זה מ-2005, וגם הטהרנים לא קופצים לתקן אותו. זה רק אחד השיבושים שרובנו מקבלים בהבנה, ולא זזים באי־נוחות כשהם נשמעים, מכיוון שהם חלק בלתי נפרד מהשפה המדוברת.

ולפעמים חושדים גם בכשרים: בעבר חשבתי לתומי שאריק איינשטיין שר "צער לך וצער לי, / על כך מעידות העיניים. / בואי, אישה, ביום זה אווילי / לארוחת צהריים", והוגה בטעות tsaharaim במקום צָהֳרַיִם (tsohoraim), אבל רבים העמידו אותי על טעותי. לא "צוהריים" (זה הכתיב התקני) כתב המשורר אברהם חלפי בשירו צער לך שהלחין יוני רכטר, אלא נקט בו חידוש לשוני מבריק: "ארוחת צעריים".

הפוסט מכּופף הבננות ושגיאות חמודות בשירים הופיע לראשונה ב-בית המילים.

המסע אל הזיכרון

Rivi — Sun, 02 Jan 2022 10:06:12 +0000

בכל אדם טמונים עקבות זיכרון רדומים, העשויים להתעורר בתנאים מיוחדים. בטיפול פסיכולוגי, בתקופת הזיקנה, בעקבות מחלה או בהשפעת תרופות עשויים להתגלות פתאום זיכרונות נשכחים מתקופות שונות בחיים. התגלות הזיכרונות יכולה להיות תגובה למחשבות או לרגשות, אך גם תגובה לגירוי חיצוני כלשהו. למשל, אנשים שהיו בטיול שורשים בעקבות משפחתם מספרים כיצד עמדו ליד בית ילדותם, שכעת גרים בו זרים, ופתאום עלו בהם זיכרונות חדים ומפורטים. לפעמים שפת אימם מתעוררת לחיים אחרי שלא דיברו בה עשרות שנים.

גם כתיבת ספר זיכרונות היא טריגר להופעתם של זיכרונות נשכחים. כאשר אדם כותב בעצמו את זיכרונותיו במשך שבועות וחודשים, הוא מגלה להפתעתו כיצד התמונה מתבהרת, וכיצד עוד ועוד פרטים נשלפים מהזיכרון ומתייצבים לפניו.

תהליך היזכרות דומה מתחולל כאשר אדם מתראיין לצורך כתיבת סיפור חייו וזיכרונותיו מוקלטים ומעובדים. ככל שהוא נשאל שאלות ממוקדות העוסקות בצדדים שונים של חייו, כך הוא מתחיל להיזכר בעברו.

הבניית הזיכרון

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם", כותב גבריאל גרסיה מארקס באוטוביוגרפיה שלו, "לחיות כדי לספר" (עם עובד, 2003).

כל טקסט היסטורי מושפע מנטיית ליבו של ההיסטוריון המקבץ רסיסי מידע ומארגן אותם. על אחת כמה וכמה אדם המשמש כהיסטוריון הפרטי של אירועי חייו. הוא אינו מחויב לספר כל פרט ופרט בחייו, אלא נוטה לברור פרטים בעלי משמעות עבורו: לפעמים יהיו אלה אירועים טראומטיים, בעלי משמעות הרת גורל, ולפעמים אירועים חיוביים שתרמו לצמיחה האישית שלו. כך או כך, הנרטיב יורכב מתובנות שנצברו במשך השנים, ומהסיפור שהאדם חוזר ומספר על עצמו – לעצמו.

חשיפת סודות מן העבר

כתיבת סיפור החיים מלווה לעיתים בחשש מפני חשיפת סודות ובהתחבטות בסוגיה המטרידה: האם חייבים לכתוב בספר כזה את האמת, כל האמת ורק את האמת? התשובה חד-משמעית: לא ולא!

כתיבת הספר נועדה בין השאר להביא את האדם לכדי השלמה ופיוס עם חייו, וכדי להשיג מטרה זו אין כמובן צורך בחשיפת תכנים שהוא אינו מעוניין לחשוף. תפקידי כעורכת לתאר את אירועי חייו מנקודת מבטו הסובייקטיבית, תוך הדגשת ייחודו וכישרונותיו, בלי להוציא לאור מידע טעון ולעיתים מודחק, שחשיפתו עלולה לפגוע במְסַפר או באחרים.

היכן נמצאים הזיכרונות

כדי לענות על שאלה זו נעזרים החוקרים בסריקות מוחיות ממוחשבות, המתבססות למשל על בדיקת צריכת האנרגיה של תאי העצב במוח. מקור האנרגיה העיקרי שלהם הוא גלוקוזה. מזריקים לנבדקים תערובת של גלוקוזה מסומנת בחומר רדיואקטיבי, מטילים עליהם משימה, וכעבור זמן קצר בודקים את צריכת האנרגיה של תאי המוח על ידי בדיקת כמות הרדיואקטיביות באזורים השונים של המוח. החוקרים מניחים כי האזורים הצורכים כמות גדולה של גלוקוזה ומסומנים על ידי כמות גדולה של חומר רדיואקטיבי הם האזורים החשובים בביצוע אותה מטלה.

בעקבות בדיקות אלה ואחרות מסוגלים חוקרים להצביע על מיקומם המשוער של סוגי זיכרון מסוימים במוח. כך מתברר שהזיכרונות של הידע הכללי ושל החוויות האישיות ממוקמים בקליפת המוח. הידע הכללי מאוחסן בהמיספרה השמאלית, ואילו החוויות האישיות בהמיספרה הימנית. זיכרון של רגשות מצוי באמיגדלה, בעומק האונה הרקתית התיכונה, ואילו הזיכרון הלא-מודע של תגובות שרירים מותנות מצוי במוח הקטן, בחלק האחורי של המוח.

הפוסט המסע אל הזיכרון הופיע לראשונה ב-בית המילים.